פסק-דין בתיק ע"א 15055-11-09

השופט ישעיהו שנלר - אב"ד

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט טובי) מיום 2.8.2009 (ת.א. 20144/07) אשר הורה כי על המערערים, לפנות ולסלק ידם מדירת שלושת החדרים (להלן: הדירה) המצויה בקומה א' בבניין ברחוב רזיאל 27 פתח תקווה (להלן: הבניין) ולהחזירה לעמידר (להלן: המשיבה או עמידר), כשהיא פנויה מכל חפץ ואדם.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.         בפסק דין קמא נבחנה שאלת זכאותם של המערערים, להמשיך ולגור בדירה שהושכרה להורי המערער המנוחים (להלן: ההורים) מעמידר, מכוח הגדרת "דייר ממשיך", בהתאם ל חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (כנוסחו לפני תיקון מס. 3 תשס"ט-2009) (להלן: חוק הדיור הציבורי).

2.         המשיבה השכירה להורים, בשכירות סוציאלית, שתי דירות בבניין, בהיותם "זכאים" על פי חוק הדיור הציבורי.

3.         הדירה הראשונה מצויה בקומה ג' והושכרה להורים בשנת 1963 לערך (להלן: הדירה הראשונה או הנרכשת). בשל התרחבות משפחת ההורים, צר היה המקום מלהכיל, ועמידר הציעה להם לשכור דירה נוספת באותו בניין בקומה א', שתשמש את משפחתם, היא הדירה. בתאריך 16.11.1978 נכרת חוזה שכירות אשר לפי תנאיו השכירה עמידר להורים את הדירה בשכירות סוציאלית לתקופה של שנה אחת, בין התאריכים 18.11.1978 - 17.11.1979.

בתום תקופת השכירות החוזית המשיכו ההורים ועמידר את חוזה השכירות באותם תנאים.

בשנת 1983, זכויות הבעלות על הדירה הראשונה נרכשו על-ידי האב, זאת לצד המשך חוזה השכירות ביחס לדירה המושכרת.

אמו של המערער נפטרה בשנת 1998. לאחר פטירת אביו של המערער (להלן: "האב") בתאריך 25.8.06, הגישה עמידר את תביעתה לפינוי המערערים מהדירה בטענה כי אינם זכאים להמשיך ולהתגורר בה.

4.         בית המשפט קמא קבע עובדתית, כי ההורים התגוררו בדירה הנרכשת כל העת, ואילו ילדיהם חלקו את שתי הדירות. כמו-כן נקבע כי עוד טרם פטירתו של האב, התגורר המערער בדירה המושכרת בגפו, והחל משנת 2003 לאחר נישואיו למערערת, התגוררו בה יחדיו שניהם, בגפם.

5.         בית משפט קמא ניתח את הוראות חוק הדיור הציבורי וקבע כי המערער לא עמד בגדר תנאי סעיף 3 לו, דהיינו אינו בגדר "דייר ממשיך", ואינו עומד בתנאי הזכאות.

התנאי החיובי, מגורים עם הדייר ה"זכאי", לפחות 3 שנים טרם פטירתו של הדייר ה"זכאי", והתנאי השלילי, שאין בבעלותו או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים בחמש השנים שקדמו לפטירת הדייר ה"זכאי". 

6.         בית המשפט קבע כי על המערערים הנטל להוכיח התקיימות תנאים אלה וכי המערערים לא עמדו בכך.

ביחס לתנאי החיובי נקבע בפסק הדין כי המערער לא התגורר הלכה למעשה יחד עם הדייר ה"זכאי" (אב המערער) בדירה המושכרת, שכן המערער ואביו המנוח גרו בדירות נפרדות.

ביחס לתנאי השלילי, נקבע בפסק הדין כי רכישת הדירה הנרכשת על ידי האב בשנת 1983, מחריגה את המערער מהזכאות להיכלל במסגרת הגדרת "דייר ממשיך", כאמור בסעיף 3(ב) לחוק הדיור הציבורי, שכן היו בבעלות "קרובו" מקרקעין בחמש השנים שקדמו לפטירתו.

כמו-כן, ביחס לאב, נקבע כי רכישת הבעלות בדירה הנרכשת על ידיו, מחריגה אותו מגדר הגדרת "זכאי" כאמור בחוק הדיור הציבורי (שכן היו בבעלותו מקרקעין בחמש השנים שקדמו לפטירתו).

7.         משכך, נקבע כי המערער לא רכש זכות להמשיך ולהתגורר בדירה המושכרת במעמד של "דייר ממשיך".

8.         ביחס לטענות המערערים בדבר חזקה, ויתור ומניעות, נקבע בפסק הדין כי הגם שעמידר נמנעה מנקיטת הליכים לפינוי המערערים, עוד טרם פטירת האב, חרף ידיעתה על מגורי המערערים בדירה - אין בכך כדי להעניק למערערים מעמד עצמאי בדירה המושכרת. כך, דחה בית המשפט את טענת המערערים, כי מחדלה של עמידר לפינוי המערער, עת האב היה עוד בחיים, מלמד על חוסר תום לב מצד עמידר, שכן האחרון היה יכול לפעול לרכישתה.

9.         עם זאת, דחה בית המשפט קמא את תביעת המשיבה ל דמי שימוש ראויים מהמערערים, בהיעדר תשתית ראייתית להוכחתם.